<h1>ראב"ן — ב"מ</h1>
<h2>דף ד.</h2>
הבית ועלייה [קט"ז:] של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים, ואמרי' בגמ' וליחזי ברשותיה דמאן וליהוי אידך המע"ה ומשני שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי דכל דמנח ברשותא דחד מונח ברשות תרווייהו. מהכא שמעינן דכל דבר שידוע שהוא של שותפין אע"פ שמונח בביתו של א' מהן אין לו כח וחזקה וטענה בו יותר מן חבירו ואם יטעון שלי הוא הכל שלקחתי חלקך אינו טענה אלא בראייה. ובשמעתא קמייתא דהשותפין [ב"ב ד'.] נמי אמרי' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ואמרי' בגמ' פשיטא ל"צ דנפל לרשות דחד מינייהו מהו דתימא נהוי אידך המע"ה קמ"ל שאין יכול לטעון אותו שברשותו הן יותר מחבירו אלא חולקין הכל בשוה, נתברר גם מזה שאין שותף יכול לומר בכה"ג החזקתי. וכדין של שותפין כן דין האחין שאין א' יכול לטעון החזקתי אפי' יהיו הנכסים בחזקתו אלא בראייה, דאיתמר [ב"ב נ"ב.] א' מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא רב אמר עליו להביא ראייה ושמואל אמר על האחין להביא ראייה, ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא קאי ר"נ כרב דא"ר נחמן אנא מתניתא ידענא דתניא א' מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות וכו' עד עליו להביא ראייה, והוא שלא חלקו אבל יש עדים שחלקו יש להם חזקה.
<h2>דף ה.</h2>
ומההיא עובדא דרוניא [ב"ב ה'.] נמי שמעינן דדינא דב"מ כנהרדעי [בב"מ ק"ח.], דרוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא א"ל רב סמא לרבינא אמרי אינשי ארבעה לצלי ארבעה לצללא, והכי פירושו דמסתבר לי בהא עובדא, דרוניא שתלא דרבינא הוה כדאמר בפ' המקבל [ק"ט.], וקנה קרקע אחד בין קרקעותיו של רבינא כדאמר [ב"ב שם] רוניא אקפיה רבינא מד' קרנתיה, ורצה רבינא לסלקו משום דינא דבר מצרא, וא"ל רב סמא אמרי אינשי ארבעה לצלא ד' מעות מרויח בעל העור וארבעה העבדן דהוא אצללא, כלומר לא בריוח של בעל העור ריוח העבדן הרי הוא כמו שותף, כך רוניא שהוא שתלא דידך חשוב הוא מצרן כמוך שהרי נוטל חצי השבח כדאמרי' [ב"מ ק"ט:] באתרא דשתלא שקיל פלגא ואריסא תילתא ואין אתה יכול לסלקו כי מצרן שקדם וקנה קנה ואם לא שהיה רוניא שתלא (באונס) [באותן] קרקעותיו של רבינא היה רבינא מסלקו בדין אלמא דינא הכי הוא. אם אמר הוא הקרקע ביד הלוקח, אין המצרן יכול לומר לו לא אתן לך אלא כמה ששוה עכשיו, אלא כל הדמים שנתן יתן לו או לא ידחה אותו שאין דינא דב"מ עליו אלא כשמחזיר לו כל המעות עד גמירא.
<h2>דף ל.</h2>
ראובן השכיר ביתו ללוי לי' שנים ונתן לו לוי כל השכירות של י' שנים והיה באותו בית ב' שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון, ועכשיו טוען ראובן על שמעון מה אתה עושה בביתי, ושמעון משיבו מלוי שכרתיו ששכרו ממך, וראובן משיב אין רצוני שתהיה בביתי. דין זה פסוק מיהא עובדא [ב"ב ל'.] דההוא דא"ל לחבריה מה בעית בההוא ארעא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מינך א"ל לאו את מודית לי דידי הוא ואת מינאי לא זבנתה (א"ל) לאו בע"ד דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה, הכא נמי דינא קאמר ראובן. ואי טען לוי השוכר הראשון א"כ תן לי שכרי שנתתי לך לעשר שנים, יכול למימר ליה ראובן הא ביתא קמך קום ודור בה אבל אחר אין רצוני שתכניס בה. ואפי' אם לא נתן לוי כל השכירות מעיקרא היה חייב ליתן עתה, שמשעה שהחזיק לוי בבית ניתחייב בכל שכירות ונקנה לראובן דתניא [ב"ק ע"ט.] כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות ניקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואמרינן שכירות מאי עבידתיה אמר רב חסדא שכירות קרקע. ואפילו במסירת מפתח לחוד קנה לוי הבית וזכה ראובן בשכירות, דאמר ריב"ל [שם נ"ב.] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה חבירו, הילכך זכה ראובן בשכירות אפילו הוא ביד לוי. והוא אם אינו מוצא להשכיר ביתו אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו לא יתן לו לוי אלא שכר שנים שדר בו ומכאן והלאה ישכירנה לאחרים ויקח שכרו, דתנו רבנן [ע"ט:] השוכר את הספינה ופרקה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תערומת היכי דמי אי דמשכח לאוגרה מאי תערומת אית ליה אי לא משכח לאוגרה כולי אגרא בעי למיתב ליה, (אלמה) [אלמא] כי משכח לאוגרה מוגר לה לאחר ושקיל מזה מה שהיה לו לראשון ליתן ואי לא משכח שקיל מראשון, וגבי בית נמי לא שנא. ובלבד שיודענו השוכר ל' יום קודם ימות הגשמים אם יוצא בימות הגשמים ואם לא הודיעו ויצא בימות הגשמים חייב ליתן לו כל שכרו של ימות הגשמים, כדתניא [ק"א:] כשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו דאמר ליה אם הודעתני הוה טרחנא ומותיבינא ביה גברא מעליא. אבל הכא שראובן נקיט שכירות בידו וכבר זכה בו קנאו ודאי ואין לוי יכול לומר תחזירנו לי ותחזור ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו, וכשיצא לוי מן הבית מיד עמד הבית בחזקת ראובן המשכיר דקיימא לן כרב נחמן דאמר [ק"ב:] קרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוי השוכר ולמי שישכירנה ראובן תהא מושכרת, ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות תהיה בתוכה כל שכירותי, שלא ע"מ כן השכירה לך שתהא שאייה יוכת שער אלא ע"מ ביתא מייתיבא. ונ"ל דמצינן למילף דין זה ממתני' [ל"ה:] דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר א"ל ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים וקיי"ל כר' יוסי, וכמו שהשוכר ומשאיל לאחר אבד' שכירתו וחזרה פרה לבעלים כך שוכר ומשכיר נמי לאחר תחזור לבעלים והוא אבד מעותיו, וה"ה אם לא מתה שתחזור הפרה לבעלים מיד השואל ואבד השוכר מעותיו והאי דנקט מתה משום רבנן דאמרו קניא שוכר במיתה אבל אם לא מתה תחזור פרה לבעלים ואיבד השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעל פרה, ה"נ לגבי בית אבד לוי השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעה"ב. וכי היכי דמשכיר בית לחבירו ונפל אין חייב להעמיד לו בית אחר גם אין חייב להחזיר לו שכרו, כך נמי היכא דיוצא מאליו מן הבית אין המשכיר חייב להחזיר לו שכר שנתן לו.
<h2>דף נ.</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר [צ"ו:] באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף נב:</h2>
הבית ועלייה [קט"ז:] של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים, ואמרי' בגמ' וליחזי ברשותיה דמאן וליהוי אידך המע"ה ומשני שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי דכל דמנח ברשותא דחד מונח ברשות תרווייהו. מהכא שמעינן דכל דבר שידוע שהוא של שותפין אע"פ שמונח בביתו של א' מהן אין לו כח וחזקה וטענה בו יותר מן חבירו ואם יטעון שלי הוא הכל שלקחתי חלקך אינו טענה אלא בראייה. ובשמעתא קמייתא דהשותפין [ב"ב ד'.] נמי אמרי' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ואמרי' בגמ' פשיטא ל"צ דנפל לרשות דחד מינייהו מהו דתימא נהוי אידך המע"ה קמ"ל שאין יכול לטעון אותו שברשותו הן יותר מחבירו אלא חולקין הכל בשוה, נתברר גם מזה שאין שותף יכול לומר בכה"ג החזקתי. וכדין של שותפין כן דין האחין שאין א' יכול לטעון החזקתי אפי' יהיו הנכסים בחזקתו אלא בראייה, דאיתמר [ב"ב נ"ב.] א' מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא רב אמר עליו להביא ראייה ושמואל אמר על האחין להביא ראייה, ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא קאי ר"נ כרב דא"ר נחמן אנא מתניתא ידענא דתניא א' מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות וכו' עד עליו להביא ראייה, והוא שלא חלקו אבל יש עדים שחלקו יש להם חזקה.
<h2>דף קלט:</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר [צ"ו:] באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף קסח.</h2>
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
